|
יצחק נבון נולד בראש-חודש ניסן תרפ"א, 9 באפריל 1921, בירושלים. מצד אביו הינו צאצא לגולי ספרד, שהגיעו לירושלים מתורכיה בשנת 1670, ומצד אימו - למשפחת בן-עטר ממרוקו, אשר הגיעה לירושלים בשנת 1884.
כבוגר האוניברסיטה העברית בפדגוגיה, בתרבות האיסלם, בשפה הערבית ובספרות עברית עסק בהוראה מספר שנים.
במלחמת העצמאות עמד בראש-המחלקה הערבית של "ההגנה" בירושלים. עם סיום המלחמה כיהן נבון כמזכיר שני בנציגויות ישראל באורוגוואי ובארגנטינה.
בשנת 1952, לאחר ששימש כמזכיר המדיני של שר החוץ משה שרת, התמנה כמנהל לשכתו של ראש-הממשלה דוד בן-גוריון. בתפקיד זה כיהן עד פרישתו של בן-גוריון בשנת 1963.
בשנים 1963-1965 ניהל נבון את האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות. במסגרתו עמד בראש מבצע "ביעור הבערות", שבו שולבו מאות חיילות בהוראת מבוגרים תושבי הפרברים ועיירות-הפיתוח. באותה עת יזם בשיחה עם שר החינוך, ארן, את רעיון הקמת מרכזי-התרבות, הנוער והספורט ומתנ"סים בארץ.
בשנת 1965 נבחר נבון לכנסת-ישראל והיה חבר בה עד שנת 1978. הוא כיהן שבע שנים כסגן יושב-ראש הכנסת, וארבע שנים כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. בכהונתו זו, בשנת 1974, היה עליו לעקוב אחר יישום דו"ח ועדת אגרנט על לקחי מלחמת יום-הכיפורים.
בקונגרס הציוני הכ"ח נבחר נבון ליושב-ראש הוועד הפועל הציוני העולמי. כאן הזדמן לו ליצור קשר הדוק עם הקהילות והארגונים היהודיים ומנהיגיהם ברחבי תבל.
בכל תפקידיו אלה עמדו בראש-מעייניו נושאים חברתיים, כגון: המצב הדמוגרפי, הדאגה למשפחות מרובות ילדים, החינוך, הקשר עם יהדות-הגולה, ומעל לכל צמצום הפערים בין בני-התרבויות השונות והגישור ביניהם. זאת בנוסף לעיסוקו המתמיד בנושאי חוץ וביטחון.
יצחק נבון נבחר לנשיא המדינה ביום י"ב בניסן תשל"ח, 19 באפריל 1978. הוא העניק למוסד הנשיאות יוקרה ועוצמה מוסרית. תקופת כהונתו התאפיינה בתחושת אחדות והעניקה מימד של עממיות וביטוי ממשי לאהבת ישראל על כל שבטיו.
הנשיא הרבה לסייר ברחבי הארץ תוך לימוד יסודי של הנעשה בשכונות, ביישובי המיעוטים ובערי-הפיתוח. זאת כשהוא מדרבן את צעירי המקום לתרום את חלקם למען יישובם, לבטוח בעצמם ולשאוף להישגים בכל תחום.
בשנת 1982, לאחר הטבח במחנות סברה ושתילה שבלבנון, דרש הנשיא נבון להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. לעמדתו היה משקל רב בהחלטת הממשלה בנידון.
הנשיא נבון בחר למעט בנסיעות לחוץ-לארץ, אך נעתר ברצון להזמנת נשיא מצרים, אנואר סאדאת. ביקורו ההיסטורי במצרים עשה רבות למען תדמיתה של ישראל, וכדברי סאדאת, הוא "כבש את לבו של העם המצרי". מסע אחר היה לארצות-הברית על-פי הזמנת הנשיא רייגן, שם פגש אנשי סנאט וקונגרס, הופיע בפני בתי-ספר יהודים וניהל דיאלוגים מעמיקים עם המנהיגים היהודים, נוסף לעצרות ולפגישות עם עיתונאים.
בספטמבר 1984 נבחר נבון שוב לכנסת מטעם מפלגת העבודה ושימש כסגן ראש-הממשלה וכשר החינוך והתרבות עד שנת 1990. נבון הודה בפומבי, שהיה זה משגה מצידו לחזור לחיים הפוליטיים, לאחר שכיהן בנשיאות. "מי שמבקש להיות נשיא, עליו לדעת, שבכך הוא מסיים את הקריירה הפוליטית שלו", אמר נבון.
במשרד החינוך ניתנה לנבון הזדמנות להדגיש במיוחד את החינוך המדעי-טכנולוגי וכן את החינוך לדמוקרטיה, לדו-קיום בין העדות והדתות. הוא גם פעל רבות לקידום החינוך במגזר הערבי והדרוזי ולהשוואת התנאים במגזרים אלו. בתקופת כהונתו הרחיב בשלושים אחוזים את לימוד השפה הערבית. כשר יזם נבון את המפעל "סל תרבות", המבטיח חוויות תרבותיות ואמנותיות לכל תלמיד. כמו-כן הנהיג את נסיעות התלמידים לפולין להכרת נושא השואה.
כחבר קבינט בממשלת האחדות בשנת 1985 היה השר היחיד אשר התנגד לשחרור 1,150 המחבלים והחלפתם בשלושה שבויים ישראליים במסגרת "עסקת ג'יבריל".
לקראת שנת 1992 הוא קיבל על עצמו לעמוד בראש "המועצה הציבורית לציון חמש מאות שנה לגירוש יהודי ספרד". כן נטל חלק מרכזי ביצירת סדרת הטלוויזיה "ירושלים אשר הייתה בספרד", המספרת את תולדות יהדות-ספרד על סבלותיה ותפארתה.
מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים מכהן מר נבון כיושב-ראש של גופים ציבוריים המשקפים במהותם את אישיותו ונטיותיו: חברת "נאות קדומים" - שמורה המשחזרת את הצמחייה המוזכרת בתנ"ך ובתלמוד, האקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים והרשות הלאומית לתרבות הלאדינו. כמו-כן מכהן נבון כנשיא הכבוד של "קרן אברהם", שמטרתה לעודד את ההבנה והדו-קיום היהודי-ערבי בישראל.
שימור מורשת יהדות ספרד וחשיפתה לכלל קהילות ישראל באו לידי-ביטוי ביצירותיו של נבון: "הרומנסרו הספרדי" - מופע קונצרטנטי של שירי קודש וחול, אשר הוצג בשנת 1968 ושנה לאחר מכן במחזה "בוסתן ספרדי", העוסק בחיי משפחה ספרדית טיפוסית בדור הקודם בירושלים. המחזה "בוסתן ספרדי" זכה בפרס "כינור דוד" בשנת 1970, חודש על ידי תיאטרון "הבימה" בשנת 1998 והועלה מאות פעמים עד היום. לבד מאלו, כתב נבון אגדות וסיפורים קצרים, שכולם סובבים על ההוויה של ירושלים. בין סיפוריו: "הולך ברקידה" - על קונפליקט בין לימוד בישיבה ובין חברות בקיבוץ, אגדת "ששת הימים ושבעת השערים", סיפור על "מגילת הזקנים אשר בכותל המערבי", שחולק לאחרונה על-ידי משרד הביטחון בקרב המשפחות השכולות. כמו-כן פרסם קובץ מאמרים על דוד בן-גוריון בשם "באמונתו יחיה".
|
 |
